פעם נפלתי מצוק וזה היה אחד הדברים הכי מפחידים שקרו לי בחיים. האמת, זה לא היה צוק זו הייתה גבעה וזה לא היה מאוד מפחיד אלא מאוד מביך… זה קרה באחד הטקסים הרבים שבהם השתתפתי באותה תקופה, טקסים עצובים, סוחטים רגשית, ובדרך כלל מלווים בחומו הקשה והמעיק של הנגב המערבי,
רציתי לעזור ולהוריד כסאות מהגבעה עליה היינו, לא הערכתי נכון את הצעד הראשון והתגלגלתי במלוא כובד משקלי עד למרגלות הגבעה כאשר הכיסאות שאני סוחבת מתפזרים לכל עבר. כשקמתי נבוכה ומלאת אבק הבנתי 2 דברים, אחד שלא הערכתי נכון את תוואי הקרקע שהיה מאוד מחליק והשני שלא הערכתי עד כמה אני חזקה שכך אני יכולה להתגלגל ולהיחבט ועדיין לצאת ללא פגע…
למידה מטעויות
הרבה אנשים שאני פוגשת , כולל אותי כמובן, שוגים בהערכת היכולות שלהם בשני הכיוונים, גם מפריזים וגם מחסירים. החסרה והפרזה ביכולת היא דבר הגורם לנו ייסורים, החסרה גורמת לנו להימנעות ויכולה גם להביא לקנאה ורגשי נחיתות, הפרזה גורמת לאכזבה וצער כשמתברר לנו שאין לנו את היכולת הנדרשת.
מה היה חסר לי ומה אפשר לפתח?
אז מה עושים? אחד הדברים היפים בנו היא העובדה שאנחנו יצורים מתפתחים, ודרך טעויות ומשגים אנו לומדים, לפעמים בדרך הקשה והמייסרת, אבל אם נבחר ללמוד מהטעויות והכישלונות שלנו נצא נשכרים. ולמה אני מתכוונת בללמוד? לימוד הוא ממקום שמבין שיש משהו שאני לא יודעת, וזה לא אומר עלי שום דבר…
ובנוסף ללמוד זה רגע לעצור, לא להסתפק רק בלהגיד לא נורא או מה לא עשינו כמו שצריך, אלא לזהות מה היה חסר לנו באותו זמן ומה לא ידענו, ולהתחיל למצוא את הדרך לפתח את הידע ואת היכולת הזו. וכן, לא תמיד קל לעשות את זה לבד… ובשביל זה אני כאן!
דברו איתי שלכם באהבה גפן
לשאלות ולבירור התאמה לתהליך, אפשר ליצור איתי קשר לשיחת היכרות.
