מי שמכיר אותי יודע שמהירה כברק אני לא…הכל לוקח לי זמן, אני תמיד אסיים אחרונה,אגיע אחרונה ולרוב לא בזמן. הקצב של הדיבור הוא איטי, התזוזה איטית, אחד הדברים השנואים עלי הוא ריצה, ויחד עם זאת אני מתקתקת…אז איך זה מסתדר ביחד?
קבלה של הקצב האישי
לרובנו זמן נחשב מגבלה- אני לא מספיק, אין לי זמן, הלוואי שהיו יותר שעות ביום, הם ביטויים שכיחים במחוזותינו, ולא רק הזמן מגביל אותנו, בחוויה שלנו אפשר למצוא אנשים שמגבילים אותנו, סיטואציות, כסף ועוד ועוד….
ההנחה הרווחת היא שהזמן מוגבל והחיים מגבילים, אני מציעה הנחה שהזמן שם לנו גבול…והגבול הזה בעצם משרת אותנו לטובתינו, הוא נותן לנו אפשרות לתכנן את כל מה שאנחנו רוצים בתוך מסגרת מוגדרת מראש.
תחשבו על האפשרות שאת הגוף שלנו לא היה עוטף עור שמגן על האיברים הפנימיים ומפריד בינננו לבין הסביבה, לא היינו שורדים דקה…ותחשבו אילו תהליכים פיזיולוגיים מופלאים קורים בתוך המסגרת המוגבלת הזו.
לתכנן בתוך מסגרת שמתאימה לנו
המסר שהייתי העביר הוא שזמן הוא זימון ללמידה, הוא מלמד אותנו להסתדר בתוך גבול, הוא מלמד אותנו שלצד מגבלות ממשיות, גם הסיפור שאנחנו מספרים על הקצב שלנו יכול להשפיע ואם נאפשר נוכל להמציא סיפור אחר, כמו זה שאני המצאתי – אני מתקתקת- בדרכי, על פי מידתי, וכמו שאני ככה זה טוב- לי!
אני מאחלת לנו יותר חופש לפעול בקצב שמתאים לנו. אני מזמינה אתכם להגיב,לשתף בתובנות משלכם ולשאול שאלות, אשמח לשמוע אתכם!
לשאלות ולבירור התאמה לתהליך, אפשר ליצור איתי קשר לשיחת היכרות.
