כשחגגו לאהוד בנאי יום הולדת 70, נזכרתי בסיפור ישן נושן: זה היה בערב שישי, שנות ה90, ישבנו כמה חברים כשברקע התנגן שיר של אהוד בנאי, באיזה רגע התחלתי גם אני לשיר יחד איתו ואז אחד החברים אמר לי: ” איזה יופי את שרה” הסתכלתי עליו ובלי לחשוב פעמיים אמרתי לו: ” בטח שאני שרה יפה, זו אני ששרה באלבום את קולות הרקע” אמירה שגררה קולות התפעלות ומבטים מעריצים, כמובן שזה היה שקר מוחלט אבל כל כך נהניתי מההערצה שהמשכתי את הסיפור והפלגתי בסיפורי בדיות לתפארת (כבר אז הייתי מוכשרת בלספר סיפורים) את ההנאה תפס חיש מהר פחד שמא יגלו ויעלו עלי, ועד לרגעים אלה ממש בהם אני חושפת את פרצופי האמתי לא הודיתי בשקר…
קבלה עצמית
אתם בטח שואלים למה אני מספרת לכם את זה, אז קודם כל זה סיפור מצחיק, תודו… וחוץ מזה אני רוצה להעביר מסר, על זה שלפעמים אנחנו כל כך רוצים להיות מישהו אחר, וכמה קל להמציא על עצמינו סיפורים כדי לקבל אהדה, שבסוף היא בכלל לא עבורנו אלא עבור הסיפור שהמצאנו, ואז זה לא ממלא ולא מספק.
לראות את היופי בלי להמציא סיפור
ואני רוצה לאחל לי ולכם נעמוד מול המראה ונראה את כל היופי שהוא אנחנו, בלי להמציא סיפורים אלא פשוט ככה כמו שאנחנו ככה זה טוב שלכם גפן
לשאלות ולבירור התאמה לתהליך, אפשר ליצור איתי קשר לשיחת היכרות.
